מאמר מאת ד"ר מרגלית זיו
משפחה מתיישבת לארוחת ערב. אבי המשפחה מחלק אוכל לעמית (בן שלוש) ולתמר.
עמית רואה שאבא עומד לתת לו אפונה ואומר: "אני לא אוהב אפונה, אבל תמר מאוד אוהבת,
תן לה המון."
רוני וסיגל (בנות ארבע) יושבות זו ליד זו בפינת התחפושות בגן. רוני מחזיקה ביד אחת בובה
וביד שנייה, בסמוך לאוזן, שפופרת של טלפון. סיגל מרכיבה משקפיים גדולים ממידתה ונועלת
נעלי עקב ובידה בננה. רוני מחייגת בטלפון ומשמיעה קול צלצול: "דרינג דרינג…"
סיגל מקרבת את הבננה לאוזנה: "הלו, שלום רוני, מה שלומך?"
רוני: "אני בסדר, בדיוק גמרתי להאכיל את התינוקת וחשבתי ללכת לבית קפה. רוצה לבוא?"
סיגל מסרבת בהדרת חשיבות ובנימוס: "אני מצטערת. אני באמצע ישיבה חשובה.
אתקשר אלייך מאוחר יותר."
נועה (בת חמש) הזמינה את חברה הטוב מהגן, יונתן, לשחק עימה בביתה. אמה אינה בבית,
ואחיה, המבוגר ממנה בכמה שנים, משחק במחשב בחדרו בדלת סגורה. יונתן הוא שובב גדול,
ועד מהרה הבילוי המשותף הופך למשחק תופסת סוער בסלון, שבמהלכו נשבר האגרטל האהוב
על אמא. כשאמא חוזרת הביתה ושואלת מה קרה, מספרת לה נועה בהתרגשות שהכלב השתולל
בסלון והפיל את האגרטל.
רועי חוגג את יום הולדתו השישי ומצפה בכליון עיניים למתנות שיקבל. רועי חובב חיות מושבע,
וכשסבא וסבתא שאלו אותו מה הוא רוצה ליום הולדתו, ענה ללא היסוס: "ארנבת." סוף סוף הגיע
היום המיוחל. סבא וסבתא מגיעים, ובידם קופסה ענקית. רועי מסיר את נייר העטיפה בהתלהבות,
פותח את הקופסה בהתרגשות, ומגלה בתוכה אנציקלופדיה על בעלי-חיים. לאחר רגע של שתיקה
והפניית מבט מאוכזב לעבר אחותו הגדולה, פונה רועי לסבא וסבתא: "תודה, זה בדיוק מה שרציתי."
להמשך קריאה ליחצו כאן! (מעבר לקובץ וורד)
