בסיטואציות שונות (הרצאה, סדנה, שיחה או שעת ייעוץ) אני שואלת הורים "איזה ילד אתם רוצים לגדל?"
מטרת השאלה היא לברר מה מנווט את הגישה החינוכית שלהם.
אחת התשובות המקובלות של הורים (גם שלכם?) היא "שיהיה מאושר". התשובה מורכבת מאוד ונובעת מתפיסת ההורים לגבי "מהם החיים?" ובהמשך גם מההגדרה ל-"מה פירוש להיות מאושר?".
ואם אני ממשיכה ושואלת (ובדרך כלל אני עושה זאת…) פעמים רבות התשובה השנייה שנותנים הורים היא "שיהיה עצמאי". והשאלה שלאחריה היא: למה בדיוק אתם מתכוונים שיהיה עצמאי?
ואז עולות תשובות כמו:
- שיאכל בעצמו
- שיתלבש בכוחות עצמו
- שיצחצח שיניים
- שיהיה גמול
- שיהיה אחראי על מילוי המשימות של עצמו
עצמאות שניתן להגדיר אותה כ"עצמאות תפקודית"
ואם אני ממשיכה ומבררת האם יש פירושים נוספים למושג עצמאות מתחילות לעלות מההורים בניסוחים שונים תשובות כמו:
- שלא יקבל כל דבר שאומרים לו כתורה מסיני
- שלא ניתן יהיה להשפיע ולשכנע אותו בקלות
- שלא יאמץ דעות של אחרים ללא ביקורת, ללא מחשבה
- שיהיו לו דעות משלו
- שלא יהיה תלוי בדעות של אחרים
ואת האספקט הזה של מושג העצמאות ניתן להגדיר כ"עצמאות ערכית-חשיבתית".
לאיזה אספקט של העצמאות הורים רוצים לחנך? וכמובן קל לומר: לשניהם, ברור.
אבל, האם בהכרח יש קשר בין שני האספקטים הללו של המושג עצמאות? האם יש רצף התפתחותי בין השניים?
עקרונית צריך להיות קשר כזה.
כיון שעצמאות תפקודית מקדמת או מלווה את העצמאות הערכית-חשיבתית,
היא תומכת בתפיסה של הילד שהוא יכול לעשות דברים עבור עצמו ואז גם לחשוב באופן עצמאי – ייחודי.
אבל לעיתים קרובות, על פי מה שמספרים ההורים על המתרחש בביתם, נראה שהם מייחסים לעצמאות החשיבתית חשיבות רבה הרבה יותר מאשר לתפקודית. לעיתים קרובות מצפים ההורים מילד בן 3-4 שתהיה לו דעה משלו ויכולת לעשות בחירות מושכלות בעוד שהוא עוד אינו עצמאי מבחינה תפקודית.
בעבודתי כמפקחת במעונות יום חרדיים מצאתי אצל הורים חרדים תופעה הפוכה. הורים אלה הדגישו מאוד עצמאות תפקודית, אצל ילדים בגיל צעיר מאוד. הם התייחסו לעצמאות של הילד בטיפול בענייניו כמובנת מאליה והדגישו יותר את העצמאות המתבטאה ביכולת של הילד לעזור בהתמודדות של המשפחה עם חיי היום יום, למשל, לטפל באחים ואחיות קטנים.
מבחינתם, למרות שיש בהתנהגות הרבה מרכיבים תפקודיים הם מגדירים אותה כעצמאות ערכית. האספקטים האחרים של העצמאות הערכית-מחשבתית קיבלו אצלם פחות חשיבות.
ואיך מחנכים לעצמאות?
ראשית, מבחינים בין שני סוגי העצמאות.
שנית, מתמקדים תחילה בהקנייה של עצמאות תפקודית.
עצמאות זו נקנית כאשר הורים מגדירים במדויק מה הציפיות שלהם מתפקודו של הילד. עצמאות כזו נקנית פעמים רבות, על ידי הוראות ותכתיבים.
ולבסוף, כדי להקנות לילד עצמאות ערכית- מחשבתית, מפתחים איתו מרחב של דיאלוג, שיחה, הכוונה ובדיקה.
13 תגובות
נהנתי מהדיוק שלך באבחנה בין עצמאות תפקודית לעצמאות ערכית אני מקוה שבהמשך תסבירי גם בעצמאות התיפקודית מה מתאים לכל גיל.
הבניית חזון הורי היא דרך נפלאה לחשוב רחוק. מתוך הנחה שאנו לא מגדלים ילדים אלא את המבוגרים של המחר ולכן יש חשיבות לעצור ולחשוב איזה בן אדם אנו רוצים לגדל? בעיניי התשובה כוללת : עצמאות (כפי שציינת), אחריות, תדמית עצמית טובה ויכולת להשתלב במסגרות. בעבודתי עם הורים אני מציעה להם להתעדכן מידי פעם בשלב ההתפתחות של הילדים שלהם ולאפשר להם מידה של עצמאות. חשוב לכרוך את העצמאות עם אחריות כמו שני צדדים של מטבע. בני עשרה דורשים לעיתים עצמאות אך אינם מוכנים לשאת באחריות הנלווית. ו… תחשבו על זה, בברכת המשך חופשה נעימה החונכת לעצמאות אחראית, עינת גבע, מורה במדרשה להכשרת מנחי קבוצות במשפחה, מכון אדלר.
שלום עינת, אני אוהבת את האופן שבו את מאירה פנ-ים נוספים לנושאים שעולים.
נושא החזון מעמת אותנו עם הרצון שלנו לחיות את הרגע עם ילדינו. כל כך קל להגיב כרגע על הצורך של הילד: להרים אותו או להרים דבר מה עבורו, להגיש לו, להאכיל אותו, כל דבר שנדמה לנו שהוא ישמח שנעשה עבורו, או שנדמה לנו שהוא מתקשה לעשות. החזון דורש מאיתנו להסתכל קדימה, להיות צעד אחד (או יותר) לפניו.
לראות שעם קצת מאמץ, או תרגול, הוא יוכל לעשות כבר עכשיו, את מה שנראה לנו שיקח לו שבועות או חודשים להשיג.
והחזון הופך עוד יותר חשוב כשאנחנו עוסקים במרכיבים הערכיים. אני אוהבת את המושג שאת מציעה: "עצמאות אחראית". תודה.
שלום מיכל, כן, אשמח לכתוב עוד על עצמאות תפקודית. התחלתי הערב לכתוב: "10 טיפים איך לקדם עצמאות תפקודית".
נדמה לי שהטיפ הראשון יהיה היעיל ביותר (לכל מי שגידל יותר מילד אחד):* להתחיל מהילד השני".
בוקר טוב, בדיוק לפני כמה ימים חשבתי על נושא vעצמאות של הילד, לא רק חשיבתית אלא גם תפקודית.
אני אמא וגם מנהלת מעון מזה 6 שנים, ורואה כי הרבה מהצוות החינוכי ורוב האוכלוסייה ההורית לא שמה דגש על גידול "ילד עצמאי".
עמצאות הילד תביא לצמיחתו האישית, החברתית, ותביא ליכולת ניצול הפוטנציאל שלו, לדעתי רק כשיש סביבה אשר תומכת בילד, נותנת לו אפשרות של ניסוי וטעייה, תיווך נכון יכולה להביא לפיתוח העצמאות ומשם לחיזוק הבטחון ועוד.
לדעתי קודם כל חשוב לשים דגש על שינוי תפיסה בקרב הצוותים החינוכיים ובקרב הורי הילדים.
שיהיה אחלה סופ"ש
יוליה
שלום לך עדה ולכם כותבים יקרים,
אני אוהבת את הדברים -עצמאות אחראית, תפקוד עצמאי וההבחנה מול עצמאות ערכית
מנסיוני, בעבודתי עם הורים ואנשים – קשה מאוד ובלתי אפשרי כמעט לחנך את הילדים למשהו שלא בחוויה הפנימית ושחיים על פיו, – לכן העצמת ההורים וחיזוק מרחבי העצמאות הערכית והתפקודית שלהם , קודמת או לפחות צריכה להיעשות במקביל על מנת שיהוו דוגמא לילדיהם לערכים שהם רוצים להקנות.אחרת החוויה הנרשמת היא תסכול ובלבול הנובע מן הפער בין מה הרצון והציפיות ובין המסוגלות.
הי עדה יקרה,
אני חושבת שעשית הבחנה טובה בין שני סוגי העצמאות. כמו כן שני הסוגים חשובים. אינני חושבת שהעצמאות התפקודית צריכה להקדים את המחשבתית. לדעתי הן מתפתחות במקביל וביחד עם תחומי התפתחות אחרים במכלול הגדילה של הילד.
נכון מאד שהורים רבים מצפים מילדים צעירים ביותר שיחליטו מה לעשות, לבחור, לתכנן – מעבר ליכולותיהם בגיל הזה. כמו כן יש הורים שמצפים מילדים שיוכיחו עצמאות תפקודית גבוהה מיכולותיהם הפיזיות. הם אפילו עלולים לחשוב שהילד מתעצל – בשעה שהוא עדין לא מסוגל לבצע משימה.
שני סוגי ה'דחיפה' האלה אינם רצויים.
בברכה
אניטה
כרגיל-נהניתי לקרוא. דברייך "סידרו לי בראש" את המחשבות ואת עשייתי החינוכית, וניסחת זאת היטב.
כגננת הדוגלת ומעודדת עצמאות תפקודית מגיל צעיר,נתת לי רעיון לשיחת הכרות עם ההורים.
תודה.
שלום עדה,
אני נהנית לקרא את הפוסטים שלך, אך הפעם מלבד האבחנה בסוגי עצמאות , לא הבנתי איך עושים זאת? איך מסייעים לילד להגיע לעצמאות כזו או אחרת?
תודה
אודה להתיחסותך
מלכשיר.
הי דפנה, רעיון מצוין.אולי תרחיבי אותו להצעה לאסיפת הורים ותעלי לאתר.
זה מתחבר היטב לתופעה שאני רואה בשטח: מצד אחד הורים נשענים על הדחיפה לעצמאות שמאפיינת את החיים בגן ומצד שני חוששים ממנה כיון שהיא מתאפיינת פעמים רבות באירועים של תסכול אצל הילד.
לעדה שלום,
גם אני מצאתי את עצמי לא פעם מסתכלת על ילדיי ושואלת את עצמי את אותה שאלה ואני חושבת שבגדול רובנו, ההורים רוצים לראות את ילדינו מאושרים אך השאלה המתבקשת היא באמת כיצד אנו מגדירים אושר ומבחינתי לראות את ילדיי מאושרים זה אומר שהם יהיו אופטימים. ילמדו להסתכל על העולם ״במשקפים ורודות״ שידעו להנות מהדברים הקטנים שהחיים מעניקים להם, החל מריח הפריחה באביב, וכלה בלידה של ילדיך. שיחיו כל יום כאילו זה היום האחרון בחייהם, יחייכו הרבה, יתרמו הרבה וילמדו דרך הנתינה גם את עוצמת הקבלה בחזרה.
שיימצאו בכל דבר בחיים גם אם הוא הקשה ביותר את הטוב הטמון בו , לא יפחדו להשטתות ולצחוק צחוק מתגלגל מהבטן החוצה . בקיצור שתמיד אבל תמיד ישמרו ויטפחו את הילד שבתוכם.
שלום עדה ,
המאמר הזכיר לי מאוד כתובת גרפיטי שראיתי על אחד הבניינים : "ילד טוב הוא ילד צייתן ? " וזו שאלה שמעלה בי המון מחשבות שכן גם אני כאמא רוצה שלילד שלי יהיו מחשבות משלו ומעוניינת לעודד אותו להביע את הרצונות שלו אך בסופו של יום אני מבינה שהרבה יותר קשה ליישם מכיוון שיש מצבים בהם לא ניתן להסביר / לנהל דיון עם ילד בן 4 ומשהו בתוכי זועק – "כן , קצת ילד צייתן … " לא מצאתי את שביל הזהב העובר בין להגיד לו ושיעשה בלי לפתוח בדיון סוער לבין לא לתת פקודות עם ציפייה לציות מלא . מהי דעתך בעניין ?
אני רואה הרבה הורים שדוחפים לעצמאות תפקודית מוקדם מידי מתוך רצון לרופף את התלות הטבעית והרצויה שיש אצל ילדים בהוריהם.
חשןב לדעת מה מתאים לאיזה גיל מפני שהתלות שלהם בנו בגילאים המוקדמים נחוצה לצורך יצירת בונדינד/קשר.
התלות של הילד בנו מחייבת אותנו לטפל בו וע"י הטיפול אנחנו נקשרים זה בזה. העצמאות באה יחד עם ריחוק מסויים שהו מבורך בגיל המתאים אבל לדעתי מזיק כשהוא מגיע מוקדם מידי.