אלוהים לא מרחם על ילדי הגן (עוד פחות מזה על הוריהם)
מאת: חגית נהיר-ירון
בשבוע שעבר יצא לי להיחשף לסרטון המזעזע בו נראית מטפלת סוטרת שוב ושוב לתינוק חסר ישע שהושאר לטיפולה.
סרטון בן מספר שניות קצר, שעורר בי רגשות עזים.
התקשורת אינה מרחמת. הסרטון הנורא הזו מוקרן שוב ושוב, כשברקע מרואיינת האם האומללה. כן- זו המציאות בימינו.
מציאות שבה חדשות לבקרים מתגלה עוד מקרה של התעללות בחסר ישע.
נעתי בין זעם, לפחד, תסכול וייאוש.
איך יכול להיות דבר כזה. איך יתכן שאנשים מן השורה, אנשים "נורמליים" (ואני מניחה שלפחות על פניו היא נראתה כזו,
אחרת לא הייתה מתקבלת לעבודה), צופנים בחובם לכאורה כל כך הרבה רוע, וכל כך מעט מוסריות…
מקרים מסוג זה שומטים את הקרקע מתחת לתנאי הבסיסי לטיפול וחינוך פעוטות- חוזה של אמון מוחלט בין
ההורים לדמות החינוכית המטפלת.
אז מה עושים? בא המחוקק ובניסיון למצוא פתרון לבעיה הכריז על כך שיש להציב מצלמות במקומות בהם מטופלים
חסרי ישע. אבל מצלמות אינן מהוות פתרון לבעיה בעיני. לפחות לא פתרון מספיק.
לתלות יהבנו במצלמה שתגן עלינו מפני הרוע האנושי, משול לשימת פלסטר על איבר שנקטע בתקווה שהוא יעצור
את הדימום. בתשובה לשאלת המראיינת האם המטפלת לא ידעה שיש מצלמה, עונה האם ההמומה שהמצלמות
הותקנו עוד בטרם התחילה לראיין מטפלות, ולכל המטפלות נאמר בראיון הקבלה לעבודה כי הבית מצולם, וכולן,
כולל המתעללת, הסכימו לעבוד בתנאים אלו. אז איך בכל זאת????
בבקשה, עכשיו כולנו מבינים שאם רוצים להתעלל אפשר למצוא הזדמנויות עם מצלמה או בלעדיה.
נכון, אני שומעת חלק מכם צועקים, שאת המקרים הקיצוניים אולי המצלמה לא תמנע, אבל מה לגבי כל אותם
מקרים "גבוליים"? וחלק נוסף בוודאי זועק שאולי המצלמה לא תמנע, אבל בוודאי שאז נוכל לדעת ולעצור את
ההתעללות…לפעמים לעצור את ההתעללות זה פשוט לא מספיק טוב. יש למנוע אותה מלכתחילה… ובמקרה
הנ"ל העובדות מדברות בעד עצמן. זה לא עזר.
אז מה בכל זאת עושים?
מתוך העשייה החינוכית שלי חשוב לי לומר מספר דברים. קודם כל – אין תחליף ליחסי אמון.
על מנת שיתקיים תהליך חינוכי משמעותי, חייב להתקיים התנאי הבסיסי הזה של אמון (הדדי דרך אגב. גם אנשי
החינוך צריכים להאמין להורים). השקיפות מסתבר אינה קשורה למידת התיעוד הוויזואלי של הסיטואציה.
אנחנו אנשי החינוך, ואתם ההורים, שותפים. ואין כאן קיצורי דרך רבותיי. כל הצדדים הנוגעים לעניין צריכים
לעבוד קשה כל הזמן. וכשאני אומרת לעבוד קשה איני מתכוונת לעקוב, לייצר פראנויה, בלי יכולת להרפות
ולשחרר. תחשבו על עצמכם כילדים. עד כמה הייתם מעוניינים שאמא ואבא יצפו עליכם בכל רגע נתון, יעקבו
אחר צעדיכם. נוכחות הורית- כן! חד משמעית. אבל מצלמות אינן מהוות תחליף לנוכחות הורית משמעותית.
איך בכל זאת עושים זאת? איך שמים את הפעוט בגן השכם בבוקר ואוספים אותו לחיקנו אחר הצהרים-
ועדיין מבינים מה עבר עליו בתווך? אין מנוס מהצורך להיות ערניים בכל עת. נשמע פשוט וקל? לא בהכרח…
אבל בהחלט בר ביצוע.
להלן מספר נקודות שכדאי לשים אליהן לב:
1. קושי בפרידת הבוקר- לא מדובר כאן על קשיי הסתגלות סבירים של תחילת שנה. אלא על קושי קיצוני בפרידה
שמופיע פתאום. וגם אז, היו ערניים אבל אל תחפזו להסיק מסקנות. פשוט דברו על הקושי עם איש החינוך
שמולכם ותשמעו את מה שיש לו לומר. מניסיון, קשיים בפרידה בדרך כלל לא קשורים בכלל לגן.
2. שינוי בהתנהגות- כשהוא פתאומי ולא מוסבר. אם ילד חייכן הופך נרגן ועצבני. אם ילד רגוע הופך לחסר שלווה.
3. שינויים קיצוניים בהרגלי השינה. גם כאן חשוב לנקוט משנה זהירות. שינויים כאלו קורים לא מעט ויכולים
להיות ביטויו של תהליך התפתחותי תקין.
אל תהססו לבדוק בציציות ולשאול שאלות. לא לקבל שום דבר כמובן מאליו. כדאי שתדעו מהי השקפת העולם
החינוכית של מי שמטפח את היקר לכם מכל, והאם אתם רואים אתו עין בעין.
חשוב שתהיה יכולת לשוחח ולקבל תשובות שיניחו את דעתכם, שתדעו שאתם מסוגלים להתחבר אליו או אליה
כבני אדם. תקשיבו לאינטואיציה שלכם בעניין.
ואל תשכחו לחנך את ילדכם לאמפתיה.
שלכם, חגית
