מאת: ד"ר עדה בקר
תחילת גידול הילדים שלנו היא נקודת מפנה רצינית ביותר בחיינו. זה הרגע שבו אנחנו
בודקים מחדש את המהות, הקיום, ההצלחה, הכשלונות, המציאות והעתיד שלנו כבני אדם.
זהו שלב בחיינו שבו אנחנו יכולים ליצור עבור עצמנו נקודת שינוי והתפתחות או שמא זו
תהיה נקודת עצירה וכאב.
עם ההיריון נולדת הפנטזיה "מי יהיה ילדי". בעת לידתו מגיעה המציאות. המפגש הזה
בין הפנטזיה שלנו כהורים לבין המציאות שלנו כהורים ייצור דיאלוג פנימי מתמשך ועימו
ההזדמנות שלנו ושל התינוק/הילד לצמוח ולהתפתח.
הולדת ילדינו היא תעלומה גדולה: אנחנו שואלים את עצמנו המון שאלות: איך הם יוולדו,
איך הם ייראו, איך הם יגדלו, איך אנחנו נגדל אותם, מה אנחנו רוצים שהם יהיו.
את כל התהיות הרבות האלה אפשר להתחיל בשאלה אחת: האם אני רוצה שהילד שלי
יהיה דומה לי, יהיה כמוני? כמוני בדיוק, על כל היתרונות והחסרונות?
או שמא הוא יהיה שונה לגמרי? למשל, שהיא תהיה יותר יפה? יותר חכמה? יותר
מצליחה? שהוא יהיה ספורטאי יותר מוצלח, שיהיה יותר עשיר/אמיד? שיהיה יותר
גבוה? שיהיה יותר חתיך? האם זה יתכן? מסתבר שלא כל כך.
מסתבר שיש לנו אינטרס מאוד גדול שהם יהיו דומים לנו.
לא תאמינו. לאחרונה פורסם ראיון עם אם לקוית שמיעה/חרשת שאמרה שהיא רוצה
שהילדים שיוולדו לה יהיו גם הם חרשים. בקריאה ראשונה זה מזעזע אותנו. במחשבה
שניה – זה עושה שכל.
ולמה שיהיו כמונו? כי זה מה שאנחנו מכירים. זה מה שאנחנו יודעים ללמד, להקנות,
להעביר ירושה. זה מה שמכירה הסביבה שלנו, אלה הערכים שאנחנו מכירים ואותם
נוכל להעביר. אלו המנהגים, האוכל, הדברים שאנחנו מתעניינים בהם, יודעים אותם,
הידע במשחקים, הקריאה, הבילויים, החברים, הפגישות המשפחתיות. בעצם מי שאנחנו
זה הדבר שהכי מוכר לנו.
רוב ההורים היו רוצים שילדיהם ידמו להם אבל לא לגמרי, אלא שיהיו "קצת יותר".
שבנוסף לדמיון גם יקבלו "פטור" מהחסרונות שלנו.
חשוב להבין שלפעמים במרדף אחרי "יותר" – ילד מאושר יותר, מוצלח יותר, עשיר
יותר מאיתנו או יותר מילדים אחרים, אנחנו עלולים לאבד משהו חשוב: את ההווה שלנו,
את החיבור, ואת העתיד שאנחנו באמת רוצים ליצור.
מה אנחנו צריכים לעשות כדי שהם יהיו דומים לנו? ובכן, אם יהיו לנו גנים משותפים
האם יהיו דומים לנו? כן במידה רבה אך לא מלאה. לעיתים אפילו המידה הרבה אינה
תעודת ביטוח לדמיון גדול.
וכאן נכנסת לתמונה הסביבה.
חיקוי
מסתבר שאחד הכלים המרכזיים שבעזרתם לומד התינוק להיות בן אדם כמונו הוא מתנת
החיקוי. זו יכולת מולדת שלא צריך ללמד אותה. היא אחד מהציוד האנושי שהתינוק מגיע
איתו לאוויר העולם.
למה יכולת החיקוי היא כלי מרכזי- כי זו הדרך העיקרית של התינוק ללמוד להיות בנאדם.
באלף ואחד אופנים.
אז מה הוא לומד מאיתנו? הכל. ואיך הוא עושה זאת? בעזרת כלי מולד נוסף שהוא קיבל,
מוכן מלידה: היכולת להסתכל, לצפות, להבחין.
אנחנו האדם הכי נצפה בחייו של התינוק. לראשונה בחיינו אנחנו מקבלים מישהו שמביט
בנו ללא הרף, ורוב הזמן מתפעל מאיתנו- כן! הוא מעריץ אותנו – הוא עדיין אינו יודע שיש
אנשים הרבה יותר מוצלחים מאיתנו. בינתיים אנחנו מספקים אותו.
בתחילה הוא מסתכל בעיקר על הפנים שלנו: מה אנחנו עושים עם העיניים, איך אנחנו
מזיזים את הפה, איך אנחנו משתהים (שותקים), איך אנחנו מדברים, איך אנחנו מחייכים
ומתי ושמחים וצוחקים בקול, איך אנחנו כועסים- כל הידע הזה הוא הכרחי עבור התינוק
כדי להיות בעל מיומנויות של בנאדם, ומכיוון שאנחנו המודל היחיד שיש לו כרגע, אז באותה
הזדמנות הוא הופך להיות דומה לנו.
כשהתינוק גדל והופך לפעוט הוא לא מפסיק לחקות אותנו – לעיתים הוא אף מגביר את
רמת החיקוי כי הוא מבין שזה הדבר האמיתי. ואז הוא מחקה את כל מה שהוא רואה
שאנחנו עושים מבחינה חברתית:
למשל, הוא שומע ורואה:
איך אנחנו מדברים עם בן / בת הזוג?
איך אנחנו מדברים עם אנשים אחרים?
איך אנחנו עונים למי שמחפש אותנו בטלפון/בנייד?
האם יש הבדל בדרך בה אנחנו מגיבים לאנשים מוכרים מאשר לאנשים זרים?
איך אנחנו עונים לילדים האחרים בבית (הוא יודע לזהות מי הילד המועדף עלינו! – תזכרו
שכילדים גם אנחנו ידענו לזהות זאת: "כן את אוהבת אותה יותר…"
"אתה תמיד נותן לו ראשון"… וכו).
האם אנחנו חברותיים? האם אנחנו מארחים חברים או מתארחים אצלם?
איך אנחנו מארחים או מתארחים?
איך אנחנו מדברים עם החברים שלנו?
איך אנחנו מתנהגים כשאנחנו שמחים?
איך אנחנו מתנהגים כשאנחנו כועסים?
האם זה שונה מאשר כשאנחנו כועסים על בן/ת הזוג או על הילדים?
ועוד הרבה מאוד מרכיבים נוספים שאתם יכולים לחשוב עליהם כשהם מתרחשים
בחיי היומיום שלנו.
מצד אחד יש לנו המון אחריות והמון השפעה ואילו מצד שני טווח ההשפעה שלנו
הוא קצר מאוד. במקרה הטוב יש לנו שש שנים. במקרה הפחות טוב הרבה פחות.
זו המשמעות של המושג "גיל רך". אבל בימינו, לעיתים כבר בגיל שלוש ילדים
לומדים רבות מהמסכים.
לכן, אנחנו צריכים להעריך ולהגשים את חלקנו. להבין שההשפעה הראשונית הזו
משמשת את הבסיס (הגרסה דינקותא) וחלון ההזדמנויות שלנו הולך ונסגר. עכשיו
הם אולי (אם כי לא בהכרח) כבר באמת לא יהיו דומים לנו. הם יהיו אולי דומים לחבר'ה
שסביבם, לדור שלהם.
בהווה אנחנו יכולים רק לעשות את המיטב שביכולתנו. לוודא שההשכלה, החשיבה,
הערכים והעולם הרגשי והחברתי, של ילדינו, היחסים שלהם עם אנשים אחרים שחשובים
להם והיחס למשפחה המצומצמת והמורחבת יישארו כפי שלימדנו אותם. ולבסוף,
last but not least אולי גם ישתמר החיבור לעם, למדינה, לתרבות ולמורשת היהדות…
