לאחרונה נתקלתי שוב בספר שקראתי בעניין לפני כ-20 שנה: מה באמת אנו רוצים למען ילדינו?
מדריך עיוני ומעשי לגידול ילדים מאושרים, שיצא בהוצאת זמורה-ביתן בשנת 1991.
הספר נכתב על ידי פסיכולוג אמריקאי, ד"ר ויין דייר (DYER), שהיה מפורסם מאוד באותה תקופה ועסק בעיקר בהתפתחות אישית.
גם הוא, כמו כולנו, עבר שינויים לא מעטים במהלך העשורים.
בעבר מצאתי בספר עניין רב ולמדתי רבות מהדוגמאות המעניינות שד"ר דייר הציג בספר.
השבוע כשפתחתי את הספר עיינתי קודם כל בתוכן העניינים.
מה באמת אנו רוצים למען ילדינו?
אני רוצה לשתף אתכם בכותרות של תשעת הפרקים בספר המנוסחות כמטרות:
- אני רוצה שילדי יעריכו את עצמם
- אני רוצה שילדי ייקחו סיכונים
- אני רוצה שילדי יסמכו על עצמם
- אני רוצה שילדי יהיו חופשיים ממתח וחרדה
- אני רוצה שילדי יחיו חיי שלום ושלווה
- אני רוצה שילדי יחגגו את רגעי ההווה שלהם
- אני רוצה שילדי ייהנו מחיים תמימים של בריאות
- אני רוצה שילדי יהיו יצירתיים
- אני רוצה שילדי יגשימו את הצרכים הנעלים שלהם וירגישו תחושת מטרה
כשאני קוראת היום את הכותרות אני ערה לתפיסת העולם שעמדה מאחוריהן, שאז בעבר נראתה לי כל כך הוגנת, אנושית,
מבינה את עולם הילדים ואת עולם המבוגרים המגדלים ילדים.
ראיתי במטרות הרבה רכות, הגשמה עצמית, אינדיבידואליזם מקורי ואוהב ובעיקר יכולת להיות בן אדם טוב, ישר והגון.
בסך הכל מטרות נוגעות ללב, אוהבות, מבינות, רגישות לעולמם של הילדים. אין מתום.
אבל היום בעיני ההווה, לאחר שני העשורים של השינויים החברתיים שאנו עוברים, אני רואה כמה חד צדדית ושגויה הגישה
האינדיבידואלית הזו, כמה יש בה אינדיבידואליזם צרוף.
כדי להקצין הייתי אומרת כמה יש בה אגואיזם צרוף.
מאחורי הגישה של ויין דייר עומדת המחשבה שכולנו החזקנו בה בעבר שאם נגדל ילד שימצה את יכולותיו,
כישרונותיו ומאווייו, לכשיהיה אדם בוגר הוא יהיה אדם ישר, מרוצה, מאושר, מסופק ותורם לחברה.
ועכשיו אני יכולה לספר לכם שהתקשיתי לקרוא את הספר מחדש. לא בגלל שאינו כתוב טוב, או ששפתו כבר קצת מיושנת,
אלא שהדגש על האינדיבידואליזם מעלה בי התנגדות לא קטנה
כי אני יודעת מה הנזקים שגישה כזו עשויה לגרום לכל אדם בנפרד ולכולנו כחברה אם אינה מלווה במטרות חברתיות הולמות.
ולדעתי אין מדובר כאן דווקא בחברה האמריקאית אלא דווקא לחברה שלנו ולתהליכים שמתרחשים בה.
אז ניסיתי לנסח כמה מטרות נוספות, כולן בתחום החברתי. וניסחתי. אבל החלטתי לא להעלות אותן מיד אלא להשאיר את ניסוחן לדו שיח בינינו.
ראשית, אשמח לקבל מכם תגובות לדברים שעולים כאן. בין אם תסכימו ובין אם לא, אשמח לשמוע מכם.
ושנית, נסחו מטרות נוספות בתחום החברתי ובואו נדון בכך.
אתם מוזמנים להגיב בסיום הפוסט, או אם אתם מעדיפים- להגיב בדף הפייסבוק שלי.
3 תגובות
שלום רב,
אני מצטרפת לתגובות שנשלחו ומוסיפה את שלי.
קראתי לפני שנים רבות ספר מרתק: "מה שלמדתי מילדיי", פיירו פרוצ'י, הוצ' מודן, 2001.
בספר מתייחס המחבר לנושאים רבים ומגוונים וביניהם הקדיש פרק לציפיות שלנו, כהורים, מילדינו והתובנות שהיו לו בקשר לכך.
מעניין ומאוד מאיר עיניים.
עדה, אני נהנית מכל מה שאת שולחת באתר שלך, יישר כוחך!!
עבדתי כמדריכה פדגוגית במשך עשרים שנים במכללת אורנים לחינוך ואני מוצאת את עצמי חוזרת לנושאים בהם עסקתי עם תלמידותיי, כיום גננות, בעבר.
היום אני מלמדת סייעות לגננות בקורס בן 270 שעות המשתרע על שנתיים ואני ממליצה להן בחום על האתר שלך ומקווה שיקראו ויגיבו.
תודה לך,
יודית שחרי
מעין-ברוך
שלום יודית,
גם אני קראתי בזמנו את הספר והתרשמתי מאוד. נתת לי עכשיו סיבה טובה לחזור אליו. לעיתים הדברים חוזרים ומדברים אל הלב ולעיתים כמו שאת רואה אצל ויין דייר, החשיבה והגישות מזמינות בירור וחשיבה מחודשים.
אני מודה לך שאת מממליצה לתלמידותיך, ושמחה שהמידע והגישה נגישות להם היום יותר ממה שהיינו רגילים בעבר.
כל טוב, עדה
בעבר קראתי את הספר, וכאמא לילדים מתבגרים,איני חושבת שהצלחתי להעניק את כל הכותרות לפחות את רובם.
דנית
אורנים