פעמים רבות כשמגיעים אלי ילדים עם קשיי התנהגות בגן, ההורים מדווחים (או שאני מדברת עם הגננת וזה מה שהיא אומרת)
"בעיקר קשה איתו ב- מעברים. הוא יוצא מכליו".
והציפיה של ההורים ובעיקר של הגננת היא שנמצא דרך להרגיע את הילד ושהוא ילמד להתמודד עם מעברים מפעילות לפעילות.
אבל כל מי ששהה בגן ילדים בשעת המעבר מעבודה בקבוצות ליד השולחנות אל פינת המפגש או מהמפגש אל החצר או מהחצר
אל הכיתה וכו' יודע שהמעברים האלה הם קטסטרופה לכל הילדים לא רק לילד "שקשה לו במעברים".
הרעש המהומה, חוסר הסדר חוסר הוודאות, המלחמה על מקומך הופכים את הכיתה למהומת אלוהים.
ומי האחראי למהומה הזו – המבוגרים (זה כדי לא להגיד הגננת והסייעת) הווליום של הגננת שעד כה היה שקט ורגוע וליווה את
הילדים בפעילותם, החופשית או המונחית, ליד השולחנות הופך להיות רם, גבוה ופיקודי והילדים מתחילים להתרוצץ לכל עבר.
ניסיתי להבין מגננות מה מטרת הפיאסקו הזה? והן באמת לא יודעות.
הן חושבות שזה גורם לחברותא, כלומר, כולם לוקחים אחריות על הסידור. לי זה מזכיר את האימרה של אימי שלא נתנה לי להכנס
למטבחה הקטן: שני טבחים במטבח מקדיחים את הקדירה – הארוחה.
למה 30 ילדים צריכים לסדר את פינת המפגש?
אז הנה הפתרון שאני מציעה ואני מניחה שגננות רבות פועלות כך.
כל שבוע תבחר הגננת קבוצה אחת של 2-3 ילדים שיקומו בשקט (!) על פי בקשת הגננת בשקט (!) ויבואו לסדר את פינת המפגש.
לאחר שהפינה תהיה מסודרת וכל החומר של הגננת מוכן למפגש (ראיתם פעם כיתת גן 35ילדים יושבים ומחכים שהגננת תאסוף את
כל החומר לקראת המפגש?). הגננת תיגש לכל קבוצת ילדים ובשקט תאמר להם שיתחילו לסדר את המקום שבו הם נמצאים – בשקט!
לאחר מכן כל קבוצה תיגש בשקט ותתיישב.
כל ילד במקומו. זה הכל.
"הילד שקשה איתו במעברים" יישאר לשבת ליד השולחן ויעזור לסידור של שולחן זה בלבד. רצוי בשלב הראשון לבחור אותו
ל'קבוצת סידור פינת המפגש' האחרונה. כלומר תורו יגיע רק לאחר שהכיתה תתרגל לסידור החדש. וגם אז הוא יהיה בפיקוחה המלא של הגננת.
והקפדה על הווליום של הסייעת חשוב מאוד גם הוא.
אשמח לשמוע מה דעתכן. אולי יש לכן הצעות נוספות?
