כשחיפשתי לפני שנה מונח שיגדיר במדויק את המטרות שלי בעבודה עם גננות בתחום ההתפתחות החברתית בגיל הרך,
המונח היחיד שהרגשתי איתו בנוח היה: "להיות גננת חברתית".
אני חושבת שהוא פשוט ולעניין.
אבל ברור לי שמונח פשוט אינו מגדיר בהכרח משימה פשוטה או קלה. "להיות גננת חברתית" דורש מאיתנו בראש וראשונה
לעשות שינוי בתפיסת העולם שלנו. ואחד הצעדים הראשונים בתהליך זה הוא לבחון חברות ותרבויות שונות דרך ההבנה של
ההבדל בין קולקטיביזם לבין אינדיבידואליזם.
לאחרונה, קיבלתי קישור (ותודה לעמי סלנט ממכון מופ"ת) למאמר שמעלה שאלות מהותיות בדיוק בנושא זה ומזמין אותנו לבדוק
מחדש את התפיסות שלנו:
האומנם חברות שבטיות מסורתיות מלוכדות יותר מחברות עירוניות מודרניות? למה יש בתוכנו מנגנון ביולוגי שדוחף אותנו לשתף פעולה?
ומה לוחץ יותר מבית משותף ישראלי? שיחה עם האנתרופולוג ד"ר דני רבינוביץ
"בשנים האחרונות מדברים הרבה על בדידות ועל ניכור עירוני, על מציאות צרכנית קרה ועל היחלשות הדבק החברתי המלכד, התרופפות
התא המשפחתי, התפרקות הקיבוצים ותחושת ה"ביחד" שנעלמת מהעולם הזה. יותר ויותר אנשים קמים ועושים שינוי בחיים לטובת
קיום קהילתי חמים יותר…"
קישור למאמר בעיתון "מסע אחר"
קריאה מהנה.
