מאת: משה פולטורק
איש חינוך, גנן לשעבר בגן חברתי; וכותב דוקטורט אשר מתמקד בדיאלוג בצוות החינוכי ובקשרים שלו לאקלים החינוכי בגני ילדים
אריאל בני חווה את גיל 3 עם הרבה מצבי כעס ותסכול. לפעמים אפשר להגיד שזה אצלו "יום עסל ויום בסל", אם הוא קם
על רגל שמאל, הדבר הראשון שלא קורה בדיוק כמו שהוא רצה בעיני רוחו, הבכי מתחיל. ואם אנו לא מצליחים להוביל את
ההתנהלות למקום בונה, זה הופך לשרשרת אין סופית של תסכול-בכי. במצבים האלה אריאל מסתגר בעצמו, כשהוא כבר
"לא רוצה כלום", ולא מגיב לכל הצעות העזרה שלנו, עד שהוא נרגע (חיבוקים וליטופים תמיד עוזרים:))
התעסקתי הרבה בשאלה, למה זה קורה? למה אריאל שלנו שהיה ילד עצמאי נינוח ושמח רוב הזמן, פתאום חווה רגרסיה.
הרי הוא יודע לדבר כל כך יפה ולהביע את עצמו ואת רעיונותיו בצורה בהירה. הוא זוכר מה קרה אתמול לפרטים ויכול להגיד
מה מתוכנן להיום. אז למה הוא לא יכול להגיד שהוא רוצה את השוקו עם קש? או שמפריע לו שהכוס רטובה ממים?
תיאוריית "המיינד"
העניין הוא, כך הבנתי מתוך צפייה באריאל וחשיבה רבה, שאריאל עוד לא רכש את השלב ההתפתחותי שבו, על פי
ה-Theory of Mind, הוא יכול להבין שלאחרים יש מחשבות אחרות משלו. מבחינתו, את מה שמתרחש אצלו בראש, את מה
שהוא מרגיש ורוצה – כולם יודעים, מרגישים ורוצים. ומכאן התסכול שלו. ואפילו שהסברתי לו המון פעמים שאנחנו לא מבינים
את מה שהוא רוצה, ולכן הוא חייב להגיד – תכלס, הוא פשוט לא מבין למה כל פעם מחדש הוא צריך להסביר לנו מה הוא רוצה.
משום שהתפתח הוא יודע מצוין מה הוא רוצה, ואיך תכנן שהדברים יקרו בדיוק, אבל לא מבין שאנו לא יודעים זאת כמוהו –
דווקא משום כך הוא חווה עוצמות גדולות יותר של תסכול, שקשה לו להתמודד איתו.
מה עשיתי?
סיפרתי לו על אהוד שרצה את השוקו בלי קש, אבל אבא שלו לא ידע את זה והביא לו שוקו עם קש.
ולכן אהוד ממש ממש בכה והיה עצוב ואמר שהוא לא רוצה את השוקו בכלל ולא רוצה לשתות כלום. ואז אבא שלו בא וחיבק אותו
והסביר לו שהוא פשוט לא ידע את מה שאהוד רוצה. הוא הציע שבפעם הבאה אם קורה שאהוד רוצה משהו, ואבא מביא לו משהו
אחר – מה הוא יעשה? – יגיד לאבא במילים וכך יעזור לאבא לתת לו בדיוק את מה שהוא רוצה. אריאל הבין.
(סיפורים מעין אלה על אהוד שבהתחלה נעלב אבל אחר כך למד להסביר לבני משפחתו וחבריו מה הדברים שהוא רוצה, אני מספר
לו מידי ערב והוא כבר משתתף בבניית הסיפורים על מה הדברים שאהוד מסביר לבני משפחתו).
להגיד שזה עזר? אולי קצת, ואולי גם הזמן עושה את שלו. מה שבטוח, כשהתחלתי, מייד הרגשתי שהסיפור על ילד אחר שחווה
את אותו הקושי מרגיע את אריאל. ייתכן שגם בזכות הסיפורים נראה שרגעי הבכי-תסכול של אריאל מתקצרים, ואני מאמין
שבקרוב יצוצו במקומם ניצני הסבר ובקשה.
