מה באמת קורה לילדים שלנו חברתית? ממצאי סקר החרם הגדול

“חרמות-בתי הספר לא משתלטים-נערים מתאבדים” כך זעקו הכותרות בחודש נובמבר 2025.
המדינה געשה בסיפורי דחייה חברתית קשים. מכל עבר עלו עדויות, וכל סלבס העלה תמונת ילדות וסיפור חברתי לטובת עוקביו ברשת. במקביל, החלו להישמע האשמות הדדיות סביב שאלת האחריות. מורים יאמרו כי ההורים אשמים בהיעדר גבולות, משמעת ולקיחת אחריות, והורים יטענו כי מערכת החינוך אשמה בהיעדר שיח, כלים ומענים להתמודדות עם הדרה וחרם. אולם ממצאי הסקר העלו תובנה מפתיעה וחשובה: בניגוד לשיח הציבורי, רוב ההורים אינם מאשימים את מערכת החינוך, אלא מבקשים את עזרתה ואת שותפותה בהתמודדות עם התופעה.

מודה שגם אני נבהלתי. הסיפורים קשים והפגיעות החברתיות חמורות. אבל לא חיפשתי אשמים – חיפשתי פתרונות. נוכח ההצפה הזו עצרתי ושאלתי את עצמי: האם ה״כצעקתה?!״ האם חצינו קו אדום? האם הנתונים חמורים יותר משנים עברו, או שמא מדובר בסיפור תקשורתי חסר פרופורציות? הרי ידוע שכאשר מגדלור תקשורתי מאיר על נושא מסוים, כל תשומת הלב מופנית אליו, ונדמה שאין מרחב לנשימה או לדיוק אך לעיתים זה בעיקר הד.

ומתוך המצוקה הזו, ומתוך רצון לעבור מהכותרות אל השטח (כי אני אדם שבוחר תמיד בפרקטיקה ולא בדיבורים), בחרתי “לשאול את השטח”. לפנות לשני הקהלים הגדולים שבמרכז הסיפור הזה: ההורים והמורים, לאסוף נתונים אובייקטיביים ולחשוב מה עושים.

במשך שלושה שבועות, בין 5.12 ל־24.12, הרצנו סקר (אני והצוות התפעולי של המרכז החברתי), שבו השתתפו 78 הורים ו־259 מורים, סך הכול 337 משתתפים. כפי שיוצג בהמשך, תמונת המצב מדאיגה. לא משום שיש כיום יותר ילדים הסובלים חברתית מאשר בעבר, אלא בעיקר משום שנדמה שתחושת חוסר האונים השתלטה: פחות יודעים, פחות מבינים, ופחות מרגישים שיש כלים אמיתיים לטפל במצב.

חשוב לומר ביושר: דחייה חברתית והשימוש במושג “חרם” אינם תופעות חדשות. כולנו יכולים להיזכר בילד או בילדה מתקופת ילדותנו שהתקשו להשתלב חברתית. לכן השאלה איננה האם התופעה קיימת, אלא מה עושים היום, בעולם שבו השתנו כל כך הרבה משתנים: המסכים, התרבות הבית־ספרית, הסמכות ההורית, השיח בין ילדים, ועוד.

בהסתכלות דרך שני צירים: ציר הפרט וציר הכלל, מתברר כי שני הצדדים מבינים את הצורך לסייע לילד או לילדה המתקשים להשתלב חברתית, אך במקביל מדגישים את החשיבות של עבודה מערכתית רחבה. ברמת הכלל, העבודה החינוכית הבית ספרית. לדעת כולם יש  צורך ברור בפיתוח שיח חינוכי על ראיית האחר, אמפתיה ושייכות. אלו הם גם הנושאים שעלו בסקר כצרכים מובהקים ללמידה חברתית ממוקדת וכל זה לצד יצירת מעגלי שיח בית־ספריים ושפה חברתית משותפת. היבט נוסף שבו עלתה תחושת חוסר אונים בקרב שני הקהלים, הורים ומורים כאחד, נוגע לתחום האכיפה והמשמעת. תחושה זו עולה מן הפער שבין היקף המורכבות החברתית המדווחת לבין הכלים הנתפסים כזמינים במערכת לצורך ניהולה והתמודדות עמה בפועל.

נתוני הסקר-
הורים

עיקר המשיבים לסקר היו  הורים לילדים בבתי הספר היסודיים. אני סוברת כי נתון זה אינו מקרי ומחזק את ההבנה כי מוקד הקושי החברתי המשמעותי ביותר נמצא בשלב זה של ההתפתחות (אנו מכירים ויודעים כי עיקר הדיווחים על חרם ודחייה חברתית מגיעים בשלבי גיל החביון – תקופת ביה"ס היסודי). מהנתונים עולה כי כ־45%–50% מההורים מזהים קושי חברתי ממשי אצל ילדיהם, ואילו יתר ההורים מתארים מצב חברתי “ממוצע” הכולל מריבות, חיכוכים, חוסר יציבות בקשרים ותחושת שייכות שברירית.
אחד הממצאים הבולטים בסקר הוא בלבול מושגי נרחב: הורים רבים אינם מבדילים באופן ברור בין דחייה חברתית לבין חרם, ולעיתים משתמשים במונחים אלו באופן חופף. בפועל, הביטוי השכיח ביותר לקושי החברתי שעולה מן הנתונים הוא נטייה למריבות וקונפליקטים, ממצא המלמד כי מריבות אינן תופעה שולית או “אופי בעייתי”, אלא סימפטום מובהק של חוסר השתלבות חברתית. כלומר, ברוב המקרים לא מדובר בחרם מאורגן או בהדרה מכוונת, אלא בקושי מתמשך לנהל קשרים, להבין סיטואציות חברתיות ולשמר יחסים לאורך זמן.

מן התשובות הפתוחות ניתן למפות שני דפוסי קושי מרכזיים: האחד, ילדים המתקשים בוויסות ובגמישות מחשבתית, נצמדים לפרשנות אחת, חווים פגיעה חוזרת ונתפסים כעקשנים או כמי “שכל הזמן רבים”.  והשני, ילדים שנושאים עמם חוויות עבר של דחייה או חרם, מפתחים חוסר אמון בקשרים חברתיים ומגיבים בהסתגרות, הימנעות או בחירה מצומצמת מאוד של חבר אחד בלבד. בהקשר זה עולה באופן עקבי סוגיית הגמישות המחשבתית: הורים רבים מתארים קיבעון וחשיבה קונקרטית אצל ילדים צעירים, ממצא התואם ידע התפתחותי מוכר, ומחדד את הצורך לראות בגמישות מיומנות נלמדת ולא תכונת אופי. גם בבחינת מעגלי החברות, הנתונים מצביעים על היעדר חוסן חברתי: עבור חלק משמעותי מהילדים אין מעגל חברים קבוע ויציב, ולעיתים מדובר בקשר חברתי יחיד שאינו מספק רשת ביטחון חברתית.

לצד מיפוי הקשיים, עולה מן הסקר הבחנה תפיסתית חשובה בין שאלת האחריות לבין שאלת הפתרון. ברמת האחריות, ההורים נוטים לייחס את הקושי בעיקר לילד עצמו או להשפעות רחבות של תרבות, חברה ומדיה, ורק מיעוט קטן מאשים ישירות את בית הספר או הצוות החינוכי. עם זאת, ברמת הפתרון מתקבלת עמדה ברורה ועקבית: ההורים מבקשים יותר שיח חברתי בתוך בתי הספר, ומצביעים באופן חד על הצורך בלמידה חברתית מסודרת, שיטתית ומכוונת כחלק מהשגרה החינוכית. קול הורי חוזר בסקר מבטא מעורבות עמוקה לצד חוסר אונים – “אנחנו כהורים מנסים לעזור, אבל לא תמיד יודעים איך” – ומדגיש ציפייה ברורה שמערכת החינוך תהיה שותפה פעילה, לא כגורם מאשים אלא כגורם מסייע ומוביל. ממצאים אלו מצביעים על כך שהשיח הציבורי סביב חרמות ודחייה חברתית בישראל נדרש לעבור מהכללה דרמטית של “חרם” לעבודה מדויקת עם דפוסי קושי חברתיים, תוך הבנה כי למידה חברתית היא מענה חינוכי הכרחי ולא תגובה נקודתית למצבי קיצון בלבד.

תובנות מרכזיות מממצאי ההורים

1. הקושי החברתי מרוכז בעיקר בגיל היסודי ומתבטא פחות בחרם מוצהר ויותר בדפוסי השתלבות לקויים מרבית ההורים אינם מתארים חרם מאורגן, אלא רצף של מריבות, קונפליקטים, חוסר יציבות בקשרים ותחושת שייכות שברירית, המעידים על קושי מתמשך בהשתלבות חברתית ולא על אירועי קיצון בלבד.
   
2. מריבות וקונפליקטים נתפסים בטעות כבעיה התנהגותית, אך בפועל משקפים פערים נלמדים במיומנויות חברתיות. אחד הממצאים הבולטים הוא בלבול מושגי בין דחייה חברתית לחרם.
   
3. ההורים מבקשים עזרה ממערכת החינוך ואינם מחפשים אשמים אלא שותפות: ציפייה ברורה ללמידה חברתית בתוך מערכת החינוך הקול ההורי החוזר  “אנחנו מנסים לעזור, אבל לא תמיד יודעים איך” מבטא אמון במערכת החינוך וציפייה לשותפות פעילה בהתמודדות עם דחייה חברתית.

נתוני הסקר- מורים ואנשי חינוך

ממצאי הסקר בקרב מורים ואנשי חינוך אינם מצביעים על הכחשה של הבעיה החברתית, אלא להפך, על הכרה רחבה בקיומה ועל מודעות גבוהה להיקף הקשיים החברתיים במרחב הבית־ספרי. עם זאת, בצד ההכרה הברורה בקושי, עולה פער מובהק בין זיהוי הבעיה החברתית לבין תחושת היכולת להתמודד עמה בפועל. פער זה מתבטא בתחושת מחסור עמוקה בכלים יישומיים, בהכשרה מקצועית ובמדיניות סדורה המאפשרת התמודדות עקבית, שיטתית וארוכת טווח עם דחייה חברתית, הדרה וחרם במסגרת החינוכית.

בסקר השתתפו 259 מורים ואנשי חינוך ממגוון תפקידים ומסגרות. עיקר המשיבים פועלים בבתי הספר היסודיים (כ־70.5%), נתון התואם את ממצאי סקר ההורים ומחזק את ההבנה כי מוקד ההתמודדות עם קשיים חברתיים נמצא בראש ובראשונה בגיל היסודי. המדגם כולל מחנכות ומחנכים (כ־29.5%), יועצות חינוכיות (כ־17%), מורות מקצועיות, אנשי הנהלה ואנשי חינוך נוספים,  קול חוצה תפקידים ודרגים במערכת.

בהיבט ההמשגה המקצועית, מרבית המורים מדווחים כי הם מכירים את ההבחנה בין קושי חברתי לבין חרם. עם זאת, כאשר נשאלו על היקף התופעה, רובם ציינו כי דחייה חברתית וחרם עלו בשנים האחרונות, תוך סייג שלפיו תחושת ההחמרה מועצמת גם על ידי השיח התקשורתי. כלומר, התופעה נתפסת כקיימת ורחבה, אך לא בהכרח חדשה.

במפגש היומיומי עם תלמידים עולה תמונה עקבית: מרבית המורים מדווחים על פגיעות חברתיות תכופות, בעיקר עלבון, בדידות, הדרה ומריבות. סוג הפגיעה השכיח ביותר הוא פגיעה מילולית וחברתית, בעוד שפגיעה פיזית או דיגיטלית נתפסת כפחות שכיחה. ממצא זה מחזק את ההבנה כי עיקר הקושי החברתי מתרחש בדינמיקות יומיומיות ומתמשכות, ולא באירועי קצה בלבד.

אחד הממצאים החזקים בסקר נוגע לתחושת חוסר הכלים וההכשרה: כ־74% מהמורים מדווחים כי למערכת החינוך יש מעט מאוד או כמעט שאין כלים והכשרות להתמודדות עם דחייה חברתית וחרם. כ־23% בלבד סבורים כי קיימים כלים מסוימים, ושיעור זניח רואה את המערכת כמצוידת היטב. נתון זה מסביר את תחושת חוסר האונים שעלתה לאורך הסקר, במיוחד בהיבטי האכיפה, המשמעת וההתמודדות המעשית.

כאשר נשאלו מה חשוב ביותר ללמד תלמידים כיום, הדגש המרכזי היה אמפתיה וראיית האחר (כ־64%), ולאחריה ניהול קונפליקטים ויכולת “לריב נכון” (כ־26%). ממצא זה מדגיש כי בעיני אנשי החינוך, שורש הקושי החברתי אינו טמון בהיעדר כללים או ענישה, אלא בחסר במיומנויות חברתיות בסיסיות הדורשות הוראה, תרגול והמשגה.

בתשובות הפתוחות חזרו קריאות ללמידה חברתית שיטתית, ליצירת שפה אחידה בצוותים החינוכיים ולהכנסת תכניות מובנות להתמודדות עם קונפליקטים. השפה החוזרת: “אין כלים”, “זה מורכב”, “קשה להתמודד”  מחזקת את המסקנה כי תחושת חוסר האונים אינה רגש סובייקטיבי בלבד, אלא תוצר של פער ממשי בין אחריות חינוכית גבוהה לבין יכולת פעולה מערכתית מוגבלת.

תובנות מרכזיות מממצאי המורים

1. המורים מזהים את הקושי החברתי אך חסרים להם כלים לפעול מולו לאורך זמן
   ממצאי הסקר מצביעים על פער ברור בין תחושת האחריות החינוכית לבין היכולת המעשית לפעול: מחסור בכלים יישומיים, בהכשרה מקצועית ובמדיניות סדורה מייצר תחושת חוסר אונים, בעיקר בהיבטי האכיפה והמשמעת.
   
2. עיקר הפגיעה החברתית היא שקטה, יומיומית ומילולית  ולא אירועי קצה
   המורים מדווחים כי הפגיעות השכיחות ביותר אינן פיזיות או דרמטיות, אלא מילוליות וחברתיות: הדרה שקטה, עלבונות, בדידות ומריבות חוזרות. ממצא זה מדגיש כי ההתמודדות החינוכית הנדרשת אינה תגובת חירום למצבי קיצון, אלא עבודה עקבית עם דינמיקות קבוצתיות יומיומיות שאינן תמיד נראות לעין.
   
3. הפתרון בעיני המורים אינו ענישה  אלא למידה חברתית שיטתית
   כאשר נשאלו מה חשוב ללמד תלמידים כיום, המורים הצביעו באופן חד על אמפתיה, ראיית האחר וניהול קונפליקטים. 

לסיכום-

ממצאי הסקר מציבים תמונה חד־משמעית: על אף נקודות מבט שונות, שני הקהלים ,הורים ומורים,מבקשים אותו דבר. לא עוד שיח רגשי “על” חרם ודחייה חברתית, אלא למידה חברתית קונקרטית, שיטתית וישימה. כהורים וכאנשי חינוך יש הכרה בקושי, יש רצון לעזור, אך חסרים הכלים, השפה והמסגרת שמאפשרים פעולה עקבית. בנימה אישית, המסקנה ברורה בעיניי: חייבים למידה חברתית במערכת החינוך מגיל צעיר, למידה ספירלית, מתמשכת, שלא מפחדת לדבר על הקושי ולא דוחקת אותו לשוליים. לא פעם בהרצאות למורים אני שואלת: מי העביר שיעור ייעודי על חרם? וידיים בודדות בלבד מורמות. השטח צמא ללמידה חברתית אמיתית לא עוד אמירות כלליות, אלא עשייה: שיח חברתי אחיד, פעיל, כזה ש”ואהבת לרעך כמוך” אינו משפט לקישוט או ליום השפה העברית, אלא מיומנות נלמדת ומתורגלת. לשם כך נדרשות הכשרות ייעודיות לאנשי חינוך, קידום מנהיגות חינוכית־חברתית בבתי הספר, מורים בעלי תפקיד חברתי ברור, ונוכחות של מומחי תחום חברתי כחלק מהצוות הבית־ספרי. במקביל, הורים שמזהים קושי חברתי אצל ילדם נדרשים לקחת אחריות ולטפל בו באופן עצמאי ומקצועי, מבלי להטיל את מלוא האחריות על המורה שאין לו תמיד את הכלים ההנחייתיים המדויקים או את הזמן לכך. כל זאת חייב להתקיים לצד משמעת ואכיפה ברורות. למידה חברתית איננה תחליף לסדר היא התנאי שמאפשר לו להתקיים.

ומה עושים מכאן?

עוברים ממילים למעשים.

אני על זה.
חלק מהעזרים כבר קיימים ופועלים בשטח: מחברות ללמידה חברתית מדויקת בבתי ספר, הכשרות לצוותי מתי״א והשתלמויות, קליניקה לעזרה ולהנחיה של תלמידים המתקשים חברתית. ובקרוב, צעדים קונקרטיים נוספים: מודלים ללמידה חברתית בתוך בתי הספר, הכשרות ייעודיות לאנשי חינוך, בניית תפקידים חברתיים בבתי הספר, וכלים יישומיים להורים ולצוותים.
לא עוד שיח רגשי “על” אלא עשייה “את”.

כל העדכונים… בקרוב.
רק ביחד נצליח.

בחברות,
נופר ירושלמי ספדה
מומחית ללמידה חברתית ומאמינה בחברות כנתון לאושר.