מאת: נופר לטווין
כל כך הרבה שאלות של הורים מתחילות ב" אני לא מצליח ל…/איך להגיב כש..? /
קשה לי עם הילד/כל מה ש אני מנסה לא עובד/ מה השיטה ל…?"
בשורה לי לכם, הורים- במשימה הזו אי אפשר להיכשל, אז אין צורך לרדוף אחר
תשובות נכונות. והנושא הוא לא אתם, כי אם הילד. ברגע שהפוקוס יעבור אליו,
ותראו את האיש הקטן שהוא – תתחילו לשאול שאלות בסגנון "מה הוא צריך?"
הזמנה לדיאלוג
במקום ללמד מה נכון ומה לא- לחשוף, ולעורר סקרנות.
במקום לנסות לשלוט בילד – אפשר פשוט לתת לו יד.
לחדול מלהלביש עליו את מושא הורותנו – הוא הרי לא כלי במשימת ההורות, ולא
בטוח שאישיותו מתאימה למציאות שמומלצת בספרים.
כבדו אותו, תנו לו מקום של שייכות,תנו לו להרגיש נוכח .
אל תעצבו אותו. הוא לא חומר.
זה קשה כי התרגלנו לחשוב שהורות היא הוראה. בעיניי היא לא, וכשהיא מתאמצת
להיות כזו- נולדים פערים קשים לגישור:
פער בין ההורה שרצינו להיות לבין זה שאנחנו בשטח,
פער בין הפוטנציאל של הילד ובין מה שלוחצים עליו להיות,
פער בין צרכי הילד לבין דרישות ההורה (שלפעמים לא מחוברות לגילו, לאישיותו,
לכישוריו), פער בין אותנטיות למשימתיות,
ועוד פערים שיוצרים ניכור, תסכול, ואכזבה של הורה מעצמו ומילדו.
הרבה מההורים שמרגישים כך מגיעים להדרכה הורית או לייעוץ שינה בטענה
שצריך לתקן את הילד, או אם אפשר ללמוד "שיטה" שעובדת טוב אתו. ככל
שתכבירו לתור אחר תשובות שכאלה- כך יגדל מספר השאלות, ותישארו ללא מענה.
טיפים זה טוב, ועצות זה נפלא אך אלא לבד לא יפתרו את כל הקשיים.
אז מה כן?
משהו בתפיסת ההורות שלנו חייב להשתנות, ומשם תיוולד הגאולה לחוסר האונים
הזה. נכון שחשוב מאד להיוועץ במומחים בנושא בו אין לנו די הידע , וכדאי להכיר מה
הצרכים של שלבים התפתחותיים מסוימים, כדי להבין את האתגרים הכרוכים בהם.
אבל אלו לא מטפלים ביחסים , ולכן לא ימנעו מהקושי הבא לצוף. מה שכן יעשה
זאת הוא השחרור.
אפשרו לעצמכם להיות נוכחים בדיאלוג הזה שבין הילד וביניכם. צרו אותו. על
היחסים האלה יושב כל השאר. למעשה, הדיאלוג הוא התורה כולה, ובגלל המשקל
הזה שעליו – לא ביום מייצרים אותו.
איך?
התחילו מלכבד באמת ובתמים, את הילד שלכם, ככל אדם. הוא צעיר בשנים אבל
יש לו אשיות משלו, קצב, הומור, מצבי רוח, רצונות, רגשות – הקשיבו לכל אלה.
תירצו ללמוד להכיר אותם.
אני לא אומרת שרצון הילד הוא קדוש, ובמה שיחפוץ- אותו יקבל. אבל אני כן
אומרת להקשיב לצורך . ואני גם מזמינה להפעיל שיקול דעת – מתי הגבול שהצבנו
אין בו למעשה צורך? מתי הוא מעצים את הילד ומתי הוא מכבה אותו? יש ילדים
שצועקים ללא מילים "אני צריך גבולות", וכל התנהגויותיהם הן חיפוש אחר גבול
שאין לו. ילד אחר זועק "זה יותר מדי בשבילי, תנו לי דרור", וכל התנהגויותיו הן
מאבק על החופש שלו, על דעותיו. לכל ילד תתאים תגובה אחרת בסיטואציה שונה.
התכווננות להקשבה לצרכי הילד, די בה כדי ליצור התחלה של שינוי. ילד מזהה
מתי "מנפנפים" אותו ומתי מקשיבים באמת לדבריו ולרצונותיו. הוא מרגיש מתי
יושבים אתו ומתי רק יושבים לידו . תנו לו מקום.
צרו חלון קבוע בשגרה שלכם למען זמן איכות עם הילד. בלי פלאפון, בלי מחשב,
ובלי הסחות דעת. עשו משהו שכיף לשניכם לעשות! שאלו אותו מה הוא אוהב
והציעו מה אתם.
שחקו ביחד . במשחק, בדקו איך הוא אוהב לשחק – האם הוא מכבד הפסד, האם
הוא פוחד מכישלונות, האם הוא מעז לנסות משחקים שלא הכיר או נמנע מהם, איך
הוא מגיב להמתנה לתורו. אם איתרתם צורך בתיווך- עזרו לו, הציעו לו כלים
להתמודד ולשפר את חוויית המשחק שלו. כל כך הרבה יש שם ברגע המשותף הזה.
סמכו עליו . תנו לו תפקידים שאתם בטוחים (באמת) שהוא יכול לעשות. העצימו
אצלו את תחושת הערך, לא לפני שחשבתם במה הוא טוב ובאמת ראיתם את כישוריו
המיוחדים שבחרתם לתת להם מקום בבית. עצם המחשבה על זה תגרום לכם להתנהג
אליו אחרת ותביא את היחסים למקום אחר. מקום של כבוד, של קבלה, של
התבוננות. אלה יכולים להחליף את המאבק שאולי יש ביניכם היום.
גם בשינה- המון הורים שואלים לדוגמא מתי נכון לעזור לתינוק להרדם ומתי לא.
רבותיי, אין "נכון". יש טיפים לעזר אבל הם אינם חוקים. הקשיבו לבכי של הילד
שלכם . הוא מדבר דרכו. אולי הוא רק מיילל כי מתפתל בחיפוש אחר תנוחה שתחזיר
אותו למחזור שינה נוסף, והנוכחות שלנו בעצם מפריעה לו לישון. ואולי, הוא בוכה
כי מחפש את אמא בעיניים, ומבקש עזרה בלהירדם. לכל אחד מהמצבים האלה נגיב
שונה.
התשובה נמצאת בתוך הדיאלוג , ואפשר לקבל הדרכה לבניית שפה שכזו בבית,
אם אתם מרגישים פחות מיומנים בה.
הרבה פעמים הערפל הזה שמפריע לנו לראות את הילד, מורכב מציפיות חברתיות
ומעודף אסכולות שיש היום. סננו את המסיחים, התרכזו בילד.
ואיך פעם היה פחות מבלבל?
בעבר לא היו הרבה שאלות כי היו מעט תשובות (והן היו חד משמעיות). היה גם
שימוש באלימות ובתוקפנות שמנעו מבעיות לצוף. ההורים שלטו ביד רמה,
והילדים…שרדו את זה. מבחר הגישות הפסיכולוגיות לא היה גדול כשל ימינו,
והידע הרב שיש לנו ברשת האינטרנטית לא היה שם כדי לבלבל. היה בעבר סדר,
אבל הוא בא על חשבון יחסים.
היום לעומת זאת, יש גישות רבות. הידע הרב מביא אתו ברכה וקידמה, אבל לצד זה
אנחנו נתונים ליותר ביקורת עצמית וחברתית מאשר כשלא היה את כל הפלורליזם
הזה. הביקורות האלה מקשות על ההורות המודרנית. הן יוצרות חוסר ביטחון וכך
מיטשטש הקול ההורי. זה דומה לאנרכיה אבל אינני מדברת כאן על אי-סדר, כי אם
על חוסר נוכחות .
רוב ההורים הצעירים "מזפזפים" בין אסכולה לאסכולה, קונים ספרי הדרכה להורות
יותר משיש להם זמן לקרוא אותם, הכל כדי למצוא מזור לסחרור, להבין איך
"לעבוד נכון" עם הילד, כשבעצם הם לא מבחינים בו , הם לא בשום מקום.
הכתוב מזמין אתכם, הורים, להרפות מעט מהחיפוש בחוץ, להפסיק להילחץ
שמא שגיתם, ולהרים את הראש מהמסך. במקום זה התבוננו פנימה – בעצמכם,
ובילד שלכם. השקיעו במערכת היחסים הזו בכל לב, כבדו את הילד, ראו בו איש
קטן. בזה השקיעו את האנרגיה והזמן שלכם. רק מתוך מערכת יחסים בריאה של
ממש ושמורכבת משניים – יוולדו תוצאות הרות גורל.
זו לא פואטיקה על הורות או תפילה ליחסי הורים-ילדים נפלאים. זו כמעט
פרקטיקה, אבל הבשורה כאן היא ש לא משננים אותה .
חשוב ללמוד אותה, ועוד איך (לבד או בהדרכה), אבל הלמידה הזו היא לא חיפוש
אחר רשימת טיפים או הוראות, כי אם אחר תפיסת עולם וגיבוש קול הורי . כשאלה
יהיו שלמים, תפגשו את הילד ממקום נקי ואז תתנהגו אליו אוטומטית אחרת מקודם.
הילד יגיב לזה אחרת והרי לנו קשר בריא בלי "עשרת הדברות".
זכרו – הילד הזה, יש לכם יד ביצירתו אבל הוא לא חלק מכם. הוא ישות נפרדת,
שמאד זקוקה לכם, אבל גם יש לה רצונות, מטרות, יעוד, כוונות ורגשות משלה.
תילמדו אותו. כבדו אותו. שם התשובה, בדיאלוג שביניכם.
הכותבת היא אשת חינוך ומדריכת הורים המתמחה בשינה ובהורות לגיל הרך
בגישה הדיאלוגית.
