איך לגדול כג'ינג'ית ולהישאר בחיים?

בילדותי היו לי שלוש בעיות. הראשונה והמקור לשאר הבעיות היתה שנולדתי ג'ינג'ית.

האשמים ידועים, אבל לא ארחיב על כך.
בשנות הילדות והגן לא הייתי ערה לכך שלהיות ג'ינג'י זה בעייתי. הורי לא התייחסו לצבע כלל וחשבו (כמו כל הורה ממוצע)
שאני מתנה מאלוהים ואני האמנתי להם, לא היתה סיבה לערער על כך. מכרים שהיו פוגשים אותנו על מדרכות תל אביב היו
מלטפים את שערי הלוהט ואומרים בנעימות: "איזו… ג'ינג'ית…..יפה". ולאחר שהמשפט הזה חזר על עצמו מאות פעמים במאות
מפגשים התחלתי לשמוע את זה כך: "איזוג'ינג'יתיפה" (בלי ההשתהות).

ועם "איזוג'ינגי'תיפה" נכנסתי לבית הספר ושם התחלתי להבין שלא הכל זהב (או ג'ינג'י). ודי מהר המונח "גינג'ית" (בלבד) הפך
להיות שמי השני. "ג'ינג'ית בואי לשחק" "גינג'ית קחי את העפרון" ודומיו.

כשהתלוננתי בפני אימי שהתחילו לקרוא לי ג'ינג'ית במקום עדה השיבה לי אימי, המורה רבקה, מחנכת ובעיקר מורה דגולה לתנ"ך,
את תשובת המאה: "כתוב בשמואל א' (!) ש'דוד המלך היה אדמוני ויפה עיניים וטוב רואי'. גם דוד המלך היה ג'ינג'י ויפה כמוך".
כנגד טיעון כזה לא היתה לי תשובה.

אימא שלי כמובן לא הייתה הראשונה לנחם את כתמות שיערי בעזרת דוד המלך.

גם מרים ילן שטקליס כתבה על כך את השיר המקסים, "ג'ינג'י":

אמא אומרת תמיד: מחמדי,
לילדי ראש זהב,
ראש זהב לילדי.
וברחוב הם קוראים לי … ג'ינג'י.
בכיתה הם קוראים לי ג'ינג'י
אפילו בלילה בתוך תוך כרי
יבער שערי!
ג'ינג'י…
[…]
בכיתי הערב לפני השינה,
ואמא ניגשה, ודמעה בעינה.
מחמדי, לחשה, מחמדי…
בשיר הילד פוגש בחלומו את דוד המלך בהיכל במרומים:
ויאמר המלך דויד
גש אלי, קטנטוני,
פתי שלי,
וראה – גם אני ג'ינג'י!
והביט אל עיני,
והביט אל תוכי,
וילחש: אפרוחי, אפרוחי,
ג'ינג'י שלי!
כך אמר לי דויד, כך אמר לי המלך.
אז כאמור עם דוד המלך קשה להתווכח, אבל הוא בא רק בחלומות…
אבל גי'נג'ית היתה רק הבעיה הראשונה והפחות קשה.

כל מי שמכיר ג'ינג'ים יודע שהם באים מצוידים (בעסקת חבילה) עם עור לבן ששונא שמש. וכשהעור נאלץ לשהות בשמש הוא
נלחם ב"חמת זעם" ו"מראה לשמש מה זה" בדמות נמשים ונמשים ועוד נמשים. בכל פעם שכולם הלכו לים ואני נאלצתי להתחבא
מתחת למגבת (מחשש צליה ונמשים) וכך זכיתי מידי פעם לשם חדש: "לבנין הכרוב".

חזרתי והתלוננתי שוב לאימי: "למה היית צריכה לעלות מפולניה. מה היה לך שם רע? ג'ינג'ים לא מתאימים לשמש הזאת".
התשובה הברורה של אימי מגובה במקורות הסטוריים: "את יודעת איזו אנטישמיות היתה שם? ואיזה חורפים איומים? את יודעת
באיזו שמחה הגענו לארץ ישראל. ואיך היינו יושבות (כל הבז'ז'ינות) כל יום אחרי העבודה ומשתזפות בשמש הנפלאה בחוף פרישמן
בתל אביב". כנגד טיעון כזה לא היתה לי תשובה.

והצרה השלישית היתה שהשיער הג'נג'י הלוהב היה קשה כמו קש. ילדי הכיתה היצירתיים היו נהנים לגעת (בעדינות) בשערי ולחוש
את מגע הקש שלו. והיה להם שיר שהיה בעבר פרסומת למוצר כלשהו והושר ברדיו לעיתים קרובות בנוסח קצת אחר כמובן:
"צמר פלדה איכות מעולה תוצרת ננס מארץ פרס". בקיצור, היתה לי ילדות לוהטת.

למרות זאת, באמת שאין צורך לרחם עלי.

הייתי ילדה פופולרית והיו לי חברות וחברים. מי שהעז לעצבן אותי היה מקבל בחצר
בית הספר הרצאה מנומקת (מגובה במקורות סוציאליסטיים) מהמורה רבקה (אמא שלי. תזהרו!) שחינכה דורות של תלמידים
לאהבת אדם, לאהבת מולדת ולאהבת הדעת: על יחסים בין אדם לחברו ו"את השנוא עליך" וכו'. גם לאבי היו דעות מוצקות בנושא
החברתי, אבל הדעות הללו התאימו יותר בשכונת נחלאות בירושלים. וכך בשנות התיכון שלי כבר הפך החיסרון ליתרון,
ומי שהעיז לקרוא לי ג'ינג'ית היה מקבל חזרה את הכינוי "שחור" – בלי קשר לצבע שערותיו, וכך זה היה מסתיים.

גם בבית הספר וגם מחוצה לו, ידעתי שאני לא לבד. והיום אני מבינה – הורי היו הורים חברותיים ומשניהם קיבלתי כלים ליחסים
חברתיים מעולים ולהתמודדות עם הצקות. כשאני חושבת על זה, אני מבינה שהורי לא הסתפקו בלקרוא לי "מחמדי" ולנגב דמעה
לפני השינה כמו בשיר של מרים ילן שטקליס. הם ידעו לחזק אותי מגיל צעיר ולתת לי את הכלים לעמוד איתנה מול ילדים אחרים.
אלה אותם כלים שמשרתים אותי עד היום, בכל מיני מצבים.

וכשגדלו ילדי (ג'ינג'ים – למחצה), גם הם שמעו ממני על דויד המלך, עוד מהגן. גרסא דינקותא.
לאור כל החוויות האלה, לא פלא שאני עוסקת בתחום החברתי, ומאמינה שצריך להתחיל מהבסיס – מהגיל הרך כמובן.
ושרק משם נוכל יחד לשנות את העולם.

זוהי גם ההקדמה לספר להורים "לגדל ילד חברותי"    
אתם מוזמנים לקרוא עליו ולהזמינו כאן